האם אדם שמעיד בבית משפט חשוף לתביעות אזרחיות או לסנקציות אחרות בגין העדות שנתן בבית המשפט? האם קיימת הבחנה בין אחריות של עד “רגיל” ובין אחריותו של עד מומחה בגין עדותו? לשאלות אלה נתייחס להלן ונסקור את העקרונות החלים בהקשר לכך כפי שהותוו בפסיקה.
כיום, אין הוראת חוק המאפשרת לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו. הרציונאל העיקרי שעומד מאחורי המצב המשפטי הזה הוא השאיפה להגן על החופש של העדים ולשחררם מלחצים ומאיומים, וזאת כדי למנוע את התופעה השלילית של עדים שיסרבו או יחששו לבוא ולהעיד בפני בית המשפט. הדברים נכונים במיוחד לאור העובדה שמנגד קיימים כלים משפטיים המחייבים עדים למסור את עדותם בבית המשפט והמטילים סנקציות של קנסות ומאסרים על עדים שחויבו למסור את עדותם בבית המשפט ולא הופיעו. אי לכך, המטרה היא לאזן בין השיקולים השונים ולהגן בכל דרך על החשיפה המשפטית שעלולה להיות לעדים כתוצאה ממתן עדותם בהליכים משפטיים שונים.
מנגד, חשוב להבהיר שהמחוקק מטיל סנקציה פלילית (להבדיל מאחריות בנזיקין) כנגד אדם המעיד עדות שקר בבית המשפט. כך, סעיף 237(א) לחוק העונשין קובע כי: “המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים”. משמעות הדברים היא שבידי פרקליטות המדינה הסמכות להגיש כתבי אישום כנגד אדם שכנגדו נמצאו ראיות מבוססות לכך שהעיד עדות שקר בבית המשפט. בהקשר זה חשוב לציין שמנתונים שפורסמו על ידי משרד המשפטים עולה שבשנים האחרונות הוגשו שני כתבי אישום בלבד כנגד נותני עדות שקר.
מסקנת הביניים שעולה מהדיון עד כה היא שלעדים “רגילים” מוקנית מעין חסינות מתביעות נזיקיות מעצם היותם עדים בהליך המשפטי. האם חסינות זו חלה גם על עדים מומחים? האם קיימת הבחנה בין עדים שהגישו חוות דעת מומחה מטעם צד להליך ובין עדים שהגישה חוות דעת מומחה מטעם בית משפט?
גישת הפסיקה דהיום היא שעדים מומחים אינה זוכים לחסינות ממנה נהנים העדים הרגילים בהליך המשפטי. הנימוק המרכזי שניתן לכך הוא שעדות מומחה אינה שקולה לעדות רגילה של עד המספר את שקלט באמצעות חושיו. להבדיל מעד רגיל, מומחה מוסר עדות סברה המתבססת על ניתוח מקצועי שערך ביחס לעובדות שהוצגו בפניו. יש לציין שביחס לגישה זו נטען כי תיווצר הרתעה של ממש ממתן חוות דעת מומחה אם תוכר אחריות בנזיקין כלפי מומחים מטעם בית המשפט, ואף כלפי מומחים מטעם בעלי דין. כך, אותם מומחים יחששו ויבקשו להימנע ממתן חוות דעת מה שיגרום לעלויות משפט גבוהות בשל הצורך במימון פוליסות האחריות המקצועית של אותם מומחים. אלא שעמדת הפסיקה בהקשר זה נותנת משקל מיוחד לשמירה על מערך הרתעתי שתפקידו המרכזי להגביר מודעות, ולחייב את המומחים מטעם בית המשפט ליתן תשומת לב וזהירות מוגברת בעת שהם עורכים את חוות הדעת מטעמם לבית המשפט, ושעליה מסתמכים הצדדים ובתי המשפט. בכך מכירה הפסיקה באפשרות שתוכח בפני בית המשפט אחריותו הנזיקית של מומחה מטעם בית משפט שנהג ברשלנות או בזדון והיא מכירה בחובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו כלפי המסתמכים על חוות דעתו. ברוח זו נדחו לא אחת טענות המבקשות להכיר בחסינות המוקנית למומחה מטעם בית משפט מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, אשר מקנה חסינות לגורמים שונים המבצעים פעולות שיפוט, דוגמת זו שמבצעים שופטים, ואשר להם הדין מקנה חסינות. הטעם המרכזי שניתן לכך הוא שמומחים מטעם בית משפט לא נדרשים להכריע בסכסוך אלא כל שנדרש מהם הוא לחוות את דעתם המקצועית בלבד ולכן לא ניתן לראות את העד המומחה כמי שמשמש כפונקציה שיפוטית מבחינת דיני הנזיקין וכפועל יוצא של כך אין לראותו כממלא תפקיד “מעין שיפוטי”.
נראה שהדברים נכונים מקל וחומר כשמדובר בחוות דעת שניתנה על ידי מומחה “רגיל” שנתן חוות דעת מטעם בעל דין בתיק. בניגוד למומחה מטעם בית המשפט, המומחה “הרגיל” נתפס כ”עד מטעם” הנשכר כדי לשרת את האינטרס של אותו צד ששכר את שירותיו במטרה שאותה חוות דעת של המומחה תתמוך בטענות שנטענו על ידי אותו בעל דין בהליך המשפטי. בשל הבחנה מהותית זו דומה שתוכר אחריות בנזיקין כלפי מומחה “רגיל” שנהג ברשלנות ביד נדיבה יותר מזו שתינקט כלפי מומחה מטעם בית המשפט, אשר נתפס כי שחווה את דעתו באופן אובייקטיבי והמשמש למעשה כזרועו הארוכה של בית המשפט.
יש לציין שקיימת גישה הגורסת שמעמדו של העד המומחה מטעם בית משפט אינו שונה למעשה מעד מומחה מטעם בעל דין בכל הקשור למידת האחריות שיש לייחס להם בגין חוות דעתם המקצועית, אשר עליהם מסתמכים הצדדים ובתי המשפט. על פי גישה זו לשניהם מחויבות מקצועית לערוך את חוות דעתם על פי הידע והניסיון המקצועי שברשותם, ולבסס את מסקנתם המקצועית על העובדות שהוצגו בפניהם. גישה זו הובאה למשל בספרה של כב’ השופטת דר’ ד. אבניאלי בספרה “חסינות אישי ציבור”, עמ’ 168: הסבורה כי: “בעלי מקצוע המחווים דעתם על פי הזמנת בית המשפט, אינם מבצעים פונקציה שונה מזו המבוצעת על ידם על פי הזמנת בעלי הדין. בשני המקרים הם זכאים לשכר בעד חוות דעתם ובשני המקרים זכאי כל צד לזמנם לחקירה על חוות הדעת. לכן, נראה כי אין מקום להגן על מומחים שהתרשלו או פעלו בזדון, אך ורק בשל העובדה שחוות דעתם הוזמנה על ידי בית המשפט ולא על ידי אחד הצדדים לדיון”.
כך או כך, מסתמן שקיימת הבחנה ברורה בפסיקה בין עדים “רגילים” לבין עדים “מומחים” – בעוד שלעדים “רגילים” מוקנית מעין חסינות מפני תביעות נזיקיות, הרי שחסינות זו לא מוקנית לעדים “מומחים”, ולגביהם מקום שיוכח לבית המשפט כי אלה נהגו ברשלנות או בזדון, הרי שבנסיבות אלה תוטל עליהם אחריות נזיקית. כפי שראינו לעיל, ישנן גישות שונות בהקשר זה בהתייחס למומחים מטעם בעל דין ומומחים מטעם בית המשפט, ודומה שהנטייה היא לנקוט במדיניות נוקשה יותר כשמדובר במומחים מטעם בעלי דין, ובמדיניות נוקשה פחות כשמדובר במומחים מטעם בית המשפט, שלגביהם קיימת ההנחה שפעלו במנותק מהאינטרסים של הצדדים לדיון.
*אין באמור במאמר כדי להוות ייעוץ משפטי, המלצה, או עצה, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. המאמרים נכונים ליום כתיבתם.
