לאחרונה ניתן פסק דין בביה”מ לענייני משפחה בנצרת (תמש (נצ’) 14220-12-23), שעסק בשאלה המרתקת – האם ניתן בנסיבות קיצוניות, לבטל עסקת מתנה שהושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין (בטאבו), בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה.
התובעת באותו עניין הייתה אלמנה ואם לשניים – בן ובת. ביתה של התובעת הייתה גם המטפלת שלה, מתוקף עבודתה כמטפלת מטעם המוסד לביטוח לאומי. עפ”י טענת האם (התובעת), באחד הימים, משנפתח כנגדה תיק בהוצאה לפועל בגין חוב כלשהו לבנק, ביתה, שכנעה אותה כי עליה “להיפטר” מהדירה שבבעלותה, שמא יעקלו ויממשו את דירתה לצורך תשלום חובותיה. כך, לטענת האם, שכנעה אותה ביתה להעביר אליה במתנה את מלוא זכויותיה בדירה שהייתה בבעלותה. הסכם המתנה נחתם, הושלם, והזכויות בדירה אף נרשמו בפועל על שם הבת בלשכת רישום המקרקעין.
והנה, עם רישום הזכויות בדירה ע”ש הבת, החלה הבת לנהוג כלפי האם באלימות קשה אשר בעקבותיה נזקקה היא לטיפול רפואי. אלימות קשה זו של הבת אף הביאה למעצרה עד תום ההליכים והגשת כתב אישום נגדה, גזר דין וריצוי עונש מאסר בפועל. על כן, טענה האם, יש לבטל את הסכם המתנה, מחמת התנהגותה המחפירה של הבת כלפיה, ולהשיב את הדירה לבעלותה של האם.
להמחשת התנהגותה הקיצונית של הבת כלפי אימה, נצטט קטעים מתוך כתב האישום שהוגש כנגד הבת:
[עת הייתה הבת תחת השפעת אלכוהול, פנתה אל האם ואמרה כך:] “…זהו זונה באים לקחת אותך לבית אבות הדירה נמכרת אני מוכרת אותה בגרושים העיקר לא לראות אותך, אני מוכרת את הדירה אתך” לאחר מכן תקפה הנתבעת באכזריות את התובעת הכתה אותה ובעטה בה… הנאשמת נכנסה לחדר השינה של המתלוננת תקפה אותה באופן שהכתה אותה באמצעות ידיה באוזנה, כתוצאה מכך נפלה המתלוננת על ברכיה אל הרצפה, הנאשמת המשיכה והכתה את המתלוננת אשר הייתה שרועה על הרצפה, באופן שבעטה בה באמצעות רגליה…” ועוד.
חוק המתנה מאפשר לקבוע בהסכם מתנה תנאים שיחייבו את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו. אולם במקרה דנן, לא הוכח כי נקבעו במפורש בהסכם תנאים כלשהם.
למרות זאת, בית המשפט החליט, כי התנהגותה של הבת כה קיצונית ומחפירה, וכי יש לקרוא לתוך הסכם המתנה תנאים שלא נכתבו בו במפורש, כאילו הוסכמו (הוסכמו מכללא – במשתמע) – ובהם הציפיה של האם שבתה תמשיך לדאוג לה, תבטיח לה את מגוריה בדירה לשארית חייה, תנהג בה בכבוד ולבטח לא תנהג כלפיה באלימות. בית המשפט קבע, כי: “שיקולי צדק, הגינות ותום לב אינם יכולים להתיישב עם העובדה שבת המקבלת מתנה מפנה עורף לאימה, מכה אותה, מכנה אותה בכינוי גנאי ואינה מכבדת אותה. שיקולי צדק והתנהגות מחפירה ניתנים לקביעה משפטית בחוזה, גם אם לא נרשם הדבר במפורש וזאת מכוח חובת תום הלב הכללית”, וכי חובת הבת לנהוג בתום לב ובהגינות כלפי אימה, נגזרת מכח דיני החוזים הכלליים וחובת תום הלב, וכן מחובת הצדק וההגינות.
לסיכום, בית המשפט קבע, כי: “גם במתנה שהושלמה, קיים תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם”, והורה על ביטול של המתנה שניתנה לבת, ועל השבת הזכויות בדירה ע”ש האם. אמנם אין מדובר במקרה יחיד, אך זהו בבירור פסק דין חריג מאד, שדומה שלא היה ניתן בנסיבות חריפות פחות מאלו שתוארו לעיל, שכן ככלל, הקניית מתנה והשלמת הרישום, כאשר ההסכם איננו מותנה במפורש בדבר, היא הקנייה שאין לבטל.
