בישראל, עדיין אין חקיקה ספציפית אשר מסדירה את נושא חשיפת הגולשים באינטרנט. עם זאת, קיימות הצעות חוק, אשר מהם ניתן ללמוד על הלך הרוח של המחוקק:
הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס”ח-2008, מציעה בהקשר זה, להורות על חשיפת פרטי הגולש מקום שבו קיים “חשש של ממש” לביצוע של עוולה או עבירה.
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – זיהוי המגיבים באתרי אינטרנט), התשס”ז-2006, לפיה “באתרי אינטרנט שבהם ניתנת לגולשים האפשרות להגיב על תוכן הידיעות המפורסמות באתר, יידרשו הגולשים להזדהות בדרך שניתנת לאימות באמצעים סבירים כתנאי למתן אפשרות להגיב לתוכן כאמור”.בדברי ההסבר להצעה נאמר כי הפרטים ישמרו אצל ספקית האינטרנט שתהיה רשאית למסור אותם לבקשת אדם הטוען כי יש בהם משום לשון הרע.
לצד הצעות החוק שטרם התגבשו לכדי חקיקה, דנה הפסיקה בערכאות הדיוניות בסוגיה זו, והתגבשו 3 גישות עיקריות: האחת, שהוצעה, בין היתר על ידי כב’ השופטת אגמון גונן בעניין פלונית ולפיה רק במקרים בהם עשויה לקום אחריות פלילית, יש להגביל את חופש הביטוי של הגולש באינטרנט, וליתן לניזוק סעד בדמות חשיפת שמו של הגולש. השניה, שהוצעה על ידי כב’ השופטת פלפל (בבית המשפט המחוזי) בעניין מזמור הפקות ולפיה די בחשש לביצוע עוולה (ולאו דווקא עבירה פלילית) כדי לחשוף את הגולש המעוול. והשלישית, דרך אמצע, שהוצעה על ידי כב’ השופט עמית (בבית המשפט המחוזי בחיפה), ולפיה מקום שבו יש חשש לביצוע עבירה או עוולה נזיקית ומתקיים “דבר מה נוסף” (שיבחן באמצעות מבחני משנה שהוצעו על ידי כב’ השופט עמית) – יורה בית המשפט על חשיפת פרטי הגולש.
ואולם, היה זה בית המשפט העליון ש”טרף את הקלפים” בפסק דין תקדימי שהתקבל בשנת 2010 בערעור שהגיש רמי מור על פסק דינו של כב’ השופט עמית . בפ”ד מור נידון הליך שפתח המבקש, רמי מור (שהינו מטפל אלטרנטיבי במחלות עור), כנגד ספקית הגישה לאינטרנט (ברק) בניסיון לקבל מספקית הגישה את פרטיו של גולש שהשמיץ אותו, לטענתו, והוציא דיבתו רעה במסגרת פורום באתר האינטרנט “דוקטורס” שעוסק בנושאי טיפול ורפואה.
בית המשפט המחוזי שדן בעניין קבע כי דרישתו של מור לחשיפת פרטי הגולש בדין יסודה, אך כי יש ליתן לפסיקתו זו תוקף פרוספקטיבי ולא רטרואקטיבי. פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ניתן על רקע פסיקה ענפה שניתנה בבתי המשפט השונים בערכאות הדיוניות ואשר יצרו, כאמור, 3 אסכולות שונות ביחס לסוגיית חשיפת פרטי גולשים משמיצים באינטרנט.
העניין הובא לדיון בפני בית המשפט העליון במסגרת בקשת רשות ערעור, ופסק הדין של המשנה לנשיאה, כב’ השופט א’ ריבלין מיום 25.3.10 הוא פסק הדין ששיקף את דעת הרוב.
בית המשפט העליון “טרף את הקלפים” וקבע, בפסק דין מנומק ומקיף (כ-70 עמודים), כי פסקי הדין שניתנו בערכאות הדיוניות שגויים, וכי למעשה נכון להיום (ועד שהמחוקק לא יאמר אחרת) אין בדין הישראלי הוראת חוק או תקנה שמסמיכה את בית המשפט להורות על חשיפת פרטי גולש באינטרנט.
הלכה זו אומצה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון בע”א 1622/09 גוגל ישראל בע”מ נ’ חברת ברוקרטוב ואח’ (פורסם בנבו), בפסק דין (מיום 1.7.10) שעסק בחשיפת פרטי גולש שביצע, לכאורה, עוולה מתחום הקניין הרוחני (להבדיל מעוולת לשון הרע). בית המשפט העליון אימץ את פ”ד מור וקבע שכפי שלא ניתן לחשוף, לפי הוראות הדין דהיום, את פרטיו של מעוול אנונימי שפרסם לשון הרע באינטרנט, כך גם לא ניתן לחשוף את פרטיו של מעוול שהפר, לכאורה, זכויות קניין רוחני.
הלכה זו יושמה שוב על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שניתן ביום 13.5.12 בע”א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ’ פלוני (פורסם בנבו). בעניין זה בית המשפט העליון פסק פה אחד כי זכויות היוצרים של המערערת בשידור של משחקי הכדורגל הופרו וכי המשיב אחראי להפרה זו. עם זאת, בית המשפט העליון דחה ברוב דעות, בהיעדר הסדר חקיקתי, את הבקשה לחייב את ספקיות האינטרנט לפרסם את פרטיו של המשיב.
נמצאנו למדים אפוא, כי פסקי הדין היחידים והמחייבים שיצאו מפי בית המשפט העליון קבעו במפורש כי אין בדין הישראלי הוראת חוק שמסמיכה את בית המשפט לחשוף פרטי גולש, וכי בנסיבות אלה, גם אם צודק וראוי לעשות כן – בית המשפט איננו מוסמך, בשום אופן, לחשוף פרטי גולש אנונימי.
סוגיה זו, של חשיפת פרטי גולש, מעוררת שאלות שונות הקשורות בסוגיית אחריותם של ספקי שירות. כך למשל נשאלת השאלה האם בית המשפט ייטה להטיל אחריות על ספק השירות מקום שבו הנפגע מהפרסום נותר בפני שוקת שבורה כאשר אין לו אפשרות לחשוף את פרטי הגולש שהשמיץ אותו, ולמעשה נמנעת ממנו האפשרות המעשית להיפרע את נזקו.
פסק הדין בבית המשפט העליון בעניין רמי מור מעלה שאלה נוספת. האם לספק השירות שנתבע בגין פרסום פוגע יש זכות לחשוף את פרטי המפרסם הפוגע כדי שיוכל להגיש כנגדו הודעה לצד שלישי. והאם ראוי שספק שירות יגיש הודעה לצד שלישי כנגד המפרסם?
דומה שאם תתקבל הצעת חוק מסחר אלקטרוני תמצא שם גם התשובה לשאלה זו, שכן על פי סעיף 13(א) להצעה: “ספק שירותי אינטרנט המספק שירותי גישה או אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראת כל דין או לפי צו של בית משפט…”
לסיכום נאמר, כי יש לקוות, שהמחוקק יאמץ את המלצת בית המשפט העליון במהרה בימינו, ויחוקק את חוק מסחר אלקטרוני ובו תוסדר, בין השאר, סוגיית חשיפת פרטי הגולש.
*אין באמור במאמר כדי להוות ייעוץ משפטי, המלצה, או עצה, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. המאמרים נכונים ליום כתיבתם.
