סעיף 54 לחוק הירושה קובע, כי פרשנות צוואה תיעשה “לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”. נשאלת אפוא השאלה האם בית משפט שמפרש צוואה צריך לפנות לטקסט בלבד ורק במקרים שבהם לא ניתן ללמוד מלשון הצוואה על כוונת המצווה יש מקום לפנות לנסיבות חיצוניות לטקסט או שמא על בית המשפט לפנות מלכתחילה באופן סימולטני הן לטקסט והן לנסיבות החיצוניות לטקסט, וכך לפרש את הצוואה.
בפסק דין מנומק של כב’ נשיא בית המשפט העליון דאז א’ ברק (בדעת יחיד) משנת 1999, התווה הש’ ברק גישה פרשנית מרחיבה ומרחיקת לכת. באותה פרשה נדון עניינה של מנוחה אשר ציוותה בצוואתה שהכספים שיהיו בעת פטירתה בסניף פלוני של בנק לאומי, ישמשו להקמת הקדש ציבורי לחלוקת מלגות ליתומי צה”ל. ואולם, לאחר חתימת הצוואה, וקודם לפטירתה, היא העבירה את חשבון הבנק שלה לסניף אחר באותו בנק, כך שמבחינת לשון הצוואה, במובן הצר והמילולי – לא ניתן היה להורות על שימוש בכספי החשבון לצורך הקמת ההקדש הציבור.
הנשיא ברק קבע בפסק הדין, בדעת יחיד, שבפרשנות של צוואה יש להתחשב בו זמנית בשני יסודות: לשון הצוואה – הטקסט המילולי, ואומד דעתו של המצווה, היינו – הכוונות והרצון שלו, גם אם לא באו לידי ביטוי מילולי. בית המשפט השווה את היחס בין הטקסט המילולי ובין אומד דעת המצווה ליחס שבין גוף ונשמה, וקבע שבמתח הפנימי בין שני אלה, יש לתת משקל מיוחד לנשמה משום שהאינטרס היחידי שראוי להגנה – הוא רצונו של המצווה המנוח. עפ”י גישה זו, הטקסט הוא ככלל המסגרת או המגרש שבד’ אמותיו עובד ה”פרשן”/השופט, שמתוכו תצא הפרשנות, שלדעת בית המשפט, תשקף באופן המדוייק ביותר את רצונו של המצווה. הכוונה, לפי גישה זו, היא איננה לבדוק מה רצה המצווה לומר אך נמנע מלומר, אלא מה אמר המצווה בפועל, גם במקום שבו הדברים לא נאמרו באופן מפורש אלא ברמז או בעקיפין. היינו – לפרשנות אמורה, ככלל, להיות אחיזה בטקסט, אך היא לאו דווקא אמורה להתיישב עם הטקסט באופן לשוני.
יתרה מכך, בית המשפט העליון הלך בפסק הדין צעד משמעותי נוסף וקבע, שגם במקום שבו אין לפרשנות אחיזה בטקסט כלל ועיקר, הרי שניתן יהיה לפרש את הצוואה לפי אומד דעתו של המנוח (כפי שבית המשפט מבין אותה), במקרים מיוחדים. כך למשל, במקרה שבו ברור שנפלה בידיו של המצווה טעות (עובדתית או משפטית) בעת שהוא כתב את הצוואה, ושאם הוא היה למציאות לאשורה – הוא היה כותב אחרת.
כך גם במקרה שבו הצוואה חסרה באופן שבו למשל אירע שינוי עובדתי מאז החתימה על הצוואה ועד לפטירתו של המצווה, ושהשופט שוכנע שאילו היה השינוי ידוע למצווה, הוא היה מוצא ביטוי בצוואה.
בית המשפט אמנם סייג וקבע שפרשנות שלא עולה מלשון הצוואה תיעשה במשורה ובזהירות, ורק כאשר השופט שוכנע כי הפרשנות הולמת את רצונו של המנוח, אך מדובר, ללא ספק, בגישה מרחיקת לכת שמאפשרת לבית המשפט חופש פעולה נרחב בפרשנות צוואה, וגורמת, בין השאר, לחוסר וודאות בקרב הציבור, באופן שיידע כל אדם שכותב צוואה שייתכן וצוואתו תפורש באופן אחר מהכתוב בה.
פסק דין חדש של כב’ השופט דנציגר, בדעת יחיד, קורא תיגר על פסק הדין של הנשיא ברק.
באותה פרשה נדון ערעורם של אח ואחות שהיו רשומים כבעלי זכות חכירה של מחצית ממקרקעין בהוד השרון, שקק”ל הייתה רשומה כבעליהם. המקרקעין נרכשו ע”י קק”ל מכספי עזבונו של תעשיין יהודי תושב לונדון שנפטר בשנת 1919 וזאת על בסיס צוואה שהוא כתב. בצוואתו, קבע המנוח כי לנוכח רצונו שבני משפחתו יקימו את ביתם בפלשתינה ויעבדו את האדמה, הוא מוריש לקק”ל את יתרת עזבונו לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לאלה מבני משפחתו שהם צאצאיו הישירים של אביו להתיישב בישראל. סבם של האחים המערערים, היה אחיינו של המנוח. הסב עלה לישראל ובשנת 1928 התיישב עם משפחתו במקרקעין, אגב חתימת הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל. האחים, המערערים, הם היורשים (בשרשור) של הסב, והם נרשמו כחוכרים של המקרקעין, תחת הבעלות של קק”ל.
במסגרת הליך לפירוק שיתוף במקרקעין וחלוקתו, דרש מינהל מקרקעי ישראל, כבעלים של המקרקעין, תשלומים מהמערערים בגין הסכמת המינהל לחלוקה המבוקשת. בנסיבות אלה, עתרו המערערים בתביעה בה התבקש בית המשפט לקבוע כי למרות שהם רשומים כחוכרים תחת בעלות קק”ל, הרי שלמעשה הם בעלים במקרקעין. את הטיעון הנ”ל ניסו המערערים לבסס בין היתר על הטענה שלפיה פרשנות ראויה של צוואת המנוח צריכה להוביל למסקנה שכוונת המנוח הייתה שקק”ל תשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות עבור בני משפחתו על מנת שהם יהיו בעלי זכויות הבעלות בקרקעות שיירכשו ולא שקק”ל תהיה בעלת הקרקעות בעצמה.
בפתח הפרק של הדיון וההכרעה, הזכיר כב’ השופט דנציגר את המאפיינים הייחודיים של צוואה. לדבריו, העקרון הבסיס בפרשנות צוואה הוא כיבוד רצונו הבלעדי של המת (בלי התחשבות ברצונם של היורשים או מי מהם). העקרון המנחה השני, שמבדיל צוואה מחוזה, הוא שהמצווה איננו בין החיים, כך שקשה יותר להתחקות אחר רצונו ואומד דעתו.
השופט דנציגר מפנה לסעיף 54 לחוק הירושה, שקובע כי פרשנות צוואה תיעשה “לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”. בהתאם, עפ”י השופט דנציגר, יש לבצע מדרג דו שלבי לפרשנות צוואה: “בשלב ראשון על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות”. עפ”י השופט דנציגר, “ההנחה העומדת ביסוד גישה זו הינה כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, וכי אם הלשון שבה בחר המצווה הינה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה. רק אם דברי המצווה אינם ברורים – למשל כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה – יש מקום להתקדם לשלב השני של הפרשנות שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה”. עוד מבהיר השופט דנציגר, שלמעשה גישה זו לא רק שהיא הולמת את הוראות החוק, אלא שהיא גם הגישה שנהגה בפסיקת בתי המשפט ערב פסק הדין של הנשיא ברק והיא היוותה, ועודנה מהווה את ההלכה המחייבת.
דומה אפוא שהפערים הניכרים בגישות השונות בפסיקת בית המשפט העליון בהתייחס לפרשנותה של צוואה, מותירים את הציבור בחוסר וודאות בהתייחס לשאלת פרשנותן של צוואות, ויטיב לעשות כל מצווה, אם יערוך את צוואתו באופן יסודי ומקצועי, כדי שזאת תשקף במידה הטובה ביותר את רצונו ומאוויו.
*אין באמור במאמר כדי להוות ייעוץ משפטי, המלצה, או עצה, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. המאמרים נכונים ליום כתיבתם.
