מאמרים פרי עטנו

צוואה, כידוע, היא מסמך משפטי שמאפשר לאדם לקבוע הוראות בדבר גורל רכושו לאחר מותו. לעומת צוואה רגילה, צוואה הדדית מאפשרת לבני זוג לערוך צוואות אשר הוראותיהן נקבעות בהסתמך האחת על השנייה. לכלי משפטי זה יש משמעות מיוחדת, שכן במקרים רבים בני זוג מעוניינים לקבוע הוראות מסוימות לגבי הרכוש שיותירו לאחר מותם, אך זאת בהסתמך על הוראות הצוואה האחד של השני. למשל, אדם שמבקש להוריש את כל רכושו לאשתו לאחר מותו, בהסתמך על כך שהוא יודע שאשתו הורתה במסגרת הצוואה ההדדית להוריש את כל רכושה לו לאחר מותה. כלומר, במקרה זה שני בני הזוג מצווים הוראות בצוואתם, וזאת בהסתמך על הוראות

ידוע, שכל חברה הרשומה ברשם החברות וכל שותפות שרשומה ברשם השותפויות, חייבים, מלבד בהגשת דו”ח שנתי, גם בתשלום אגרה שנתית, מידי שנה, בסך של למעלה מ- 1,000 ₪ לשנה ועד לסך של למעלה מ- 1,500 ₪ לשנה (תלוי בשנה ובמועד התשלום). תשלום האגרות איננו מותנה בדבר, ויש חובת תשלום גם אם החברה או השותפות הקפיאה את פעילותה. לא שילמה חברה את האגרה השנתית, לסכום האגרה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית וכן, רשם החברות רשאי להשית עליה עיצומים כספיים, ואף לגבות אותם מדירקטורים בחברה אם החברה לא שילמה. אבל יתרה מכך: רשם החברות יהיה רשאי לרשום את החברה כחברה מפרת חוק. רישומה

לאחרונה, ניתנה החלטה של רשות המיסים אשר עשויה להשליך על האופן שבו ייושמו הוראות הדין שחל לגבי שימוש בפטור ממס שבח ביחס לתושבי חוץ. נזכיר, שקיימים פטורים שונים שמקנה הדין (נכון לחודש אפריל 2022) באשר לחבות במס שבח במכירת דירה, ובניהם, הפטור המוקנה למי שמוכר את דירתו היחידה, והפטור למי שמוכר דירה שקיבל בירושה. חשוב לציין כי הפטורים הנ”ל מותנים בתנאים שונים, שרק בהתקיימותם מוענק הפטור. סוגייה מעניינת בתחום זה, היא האם תושב חוץ שמוכר דירה בישראל זכאי לקבל את הפטורים הנ”ל, כשם שזכאי לקבלם תושב ישראל. בעניין זה מורה סעיף 49א(א) לחוק מיסוי מקרקעין כי: 49א(א) כי: “תושב ישראל

הכלל המוכר לכל, בייחוד בעסקאות במקרקעין, הינו שרק הסכם בכתב שנחתם מחייב את הצדדים. והנה, לאחרונה אנו מוצאים בפסיקת בתי המשפט כרסום מהותי בכלל זה. כרסום שמצד אחד מגן על צדדים תמי לב שהסתמכו על הסכמות שהושגו, אך מצד שני יוצר אי ודאות משפטית מסוימת. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כלל יחסית חריג במשפט הישראלי, ולפיו “התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב”. כלומר, לפי לשון החוק – בהעדר מסמך בכתב, עסקה במקרקעין תהא חסרת תוקף. כלל זה נחלש ונשחק לאורך השנים ונקבעו לו בפסיקת בתי המשפט חריגים רבים מסוגים שונים. בעיקרם ובאופן כללי בלבד, ניתן לומר שמקרים שבהם רוככה

העברת זכות במקרקעין יכולה להתבצע כנגד תמורה כספית או ללא תמורה. במאמר זה נעסוק בעסקת מכר ללא תמורה, המכונה גם כ”עסקת מתנה”. עסקת מתנה היא עסקת מכר לכל דבר ועניין, המחייבת דיווח לרשויות המסים, היא כרוכה בתשלום מס בהתאם לנסיבות (כפי שנפרט להלן), והיא יכולה, במקרים רבים, לכלול תניות חוזיות שונות ביחסים שבין מעניק המתנה לבין מקבל המתנה. מהותה של המתנה על פי סעיף 1 לחוק המתנה, תשכ”ח-1968 היא “הקניית נכס שלא בתמורה“, ודבר המתנה על פי סעיף זה “יכול שיהיה במקרקעין, מטלטלין או זכויות“. משמעות הדברים היא שמתנה חייבת להיות ללא תמורה, וכל עסקה אחרת – גם אם בתמורה

במקרים רבים תובע מגיש את תביעתו, משקיע את מירב כספו ומרצו בניהול התביעה, וכעבור מס’ שנים, לאחר שהתביעה הוכרעה לטובתו – הוא מוצא עצמו בפני שוקת שבורה, משום שהנתבע איננו סולבנטי, ומתברר שלא ניתן לגבות ממנו את סכום פסק הדין. למקרים אלה בדיוק נועד הסעד של עיקולים זמניים שניתן להטיל על נתבע במעמד צד אחד. פרק ט”ו לתקנות סדר הדין האזרחי, עוסק בנושא של סעדים זמניים, ובהם בסעד העיקול הזמני. סעד זה מאפשר לתובע “לתפוס” נכס או נכסים של הנתבע, הן נכסי מקרקעין, והן מטלטלין, לרבות כספים וחשבונות בנק, ולעקל אותם, באופן כזה שהנתבע לא יוכל לעשות בהם כל שינוי