במקרים רבים תובע מגיש את תביעתו, משקיע את מירב כספו ומרצו בניהול התביעה, וכעבור מס’ שנים, לאחר שהתביעה הוכרעה לטובתו – הוא מוצא עצמו בפני שוקת שבורה, משום שהנתבע איננו סולבנטי, ומתברר שלא ניתן לגבות ממנו את סכום פסק הדין.
למקרים אלה בדיוק נועד הסעד של עיקולים זמניים שניתן להטיל על נתבע במעמד צד אחד.
פרק ט”ו לתקנות סדר הדין האזרחי, עוסק בנושא של סעדים זמניים, ובהם בסעד העיקול הזמני. סעד זה מאפשר לתובע “לתפוס” נכס או נכסים של הנתבע, הן נכסי מקרקעין, והן מטלטלין, לרבות כספים וחשבונות בנק, ולעקל אותם, באופן כזה שהנתבע לא יוכל לעשות בהם כל שינוי או מכירה או העברה.
כך למשל, תובע יוכל להטיל עיקול על כספים שבחשבון הבנק של הנתבע או בחברות ביטוח או אפילו כספים שמוחזקים עבור הנתבע אצל לקוחות שלו. הכל במטרה להבטיח את ביצועו של פסק הדין שיינתן בסוף ההליך המשפטי ובמטרה למנוע הברחה של הנכסים/כספים ע”י הנתבע או אפילו “הסתבכות” שלו בתום לב שתמנע את היכולת להיפרע ממנו בסוף היום.
כדי להימנע מהחשש שהנתבע ימהר להבריח נכסים או כספים לפני הטלת העיקולים, ניתן להפתיע את הנתבע ולהגיש את בקשה העיקול במעמד צד אחד, ובמקרה כזה, בית המשפט דן ומכריע בבקשה מבלי שהנתבע מעורב ו/או יודע מעצם הגשתה. במקרה כזה, אם יינתן צו העיקול, הוא יינתן באופן זמני, ולאחר היכנסו לתוקף תינתן לנתבע הזכות להציג בפני בית המשפט את טיעוניו ולבקש לבטל את הצו.
על פי התקנות, בית המשפט ישקול שלושה שיקולים עיקריים בדונו בבקשה למתן צו עיקול זמני:
- האם בית המשפט שוכנע על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה של מניעת הכבדה על ביצוע פסק הדין.
- תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני.
- האם אין סעד אחר שפגיעתו בנתבע קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני.
ביחד עם בקשת העיקול הזמני, על התובע להגיש התחייבות עצמית. בנוסף, במקרה שבית המשפט החליט להטיל את העיקולים, הוא מתנה את הטלתם בהפקדת ערבות צד ג’ וכן ערובה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. מטרת הבטוחות הללו, להבטיח שאם צו העיקול יפקע או יצומצם, והטלתו גרמו לנתבע נזקים – יעמדו לנתבע בטוחות מהן הוא יפרע את נזקיו שלו.
את בקשת העיקול מגישים על פי רוב ביחד עם כתב התביעה כנגד הנתבע, אם כי עפ”י התקנות, ניתן להגישה גם ללא כתב התביעה, ובלבד שכתב תביעה כאמור יוגש בתוך 7 ימים ממתן צו העיקול.
כאמור, לאחר מתן הצווים מסירתם לידי ה”מחזיקים” (הבנקים/חברות הביטוח/ לקוחות וכיו”ב גורמים שמחזיקים עבור הנתבע את הנכסים/כספים עליהם הוטלו העיקולים), צו העיקול, הבקשה להטלת עיקולים והבטוחות שהפקיד התובע, יומצאו לידי הנתבע, וזה האחרון יהיה רשאי להגיש, בתוך 30 ימים, בקשה לביטול העיקולים שהוטלו כנגדו שלא בפניו. במקרה שהנתבע מגיש בקשה לביטול העיקול, בית המשפט יקיים דיון בבקשה, במעמד שני הצדדים, בתוך 14 ימים, ויתן את החלטתו בתום הדיון או לכל המאוחר בתוך 14 ימים לאחר מכן. מדובר אפוא בסעד יעיל במיוחד ולעיתים קרובות כדאי לעשות בו שימוש על מנת להבטיח את קיומו של פסק הדין ועל מנת להבטיח שההשקעה המשמעותית של התובע בניהול התביעה לא תרד לטימיון. יחד עם זאת, מעבר לבחינת השיקולים האמורים לעיל שיש לעשות לפני החלטה האם לבקש הטלת עיקולים, ישנם לעיתים גם שיקולים טקטיים שישפיעו על השאלה האם כדאי להגיש בקשת עיקול, ולפיכך, יש מקום להתלבט בנושא בכל מקרה לגופו.
